מהמגרש שבו היה קפטן בקבוצת המצטיינים של נבחרת ישראל, דרך הגיוס לשריון עם קרסול נקוע, ועד הבוקר הגשום בשתולה שבו נפל: סיפורו של סמל עמית הוד זיו ז"ל, נהג טנק בגדוד 71, שיכול היה להיות ספורטאי מצטיין ובחר להיות לוחם (מתוך ynet, גל הד)
סמל עמית הוד זיו ז"ל, נהג טנק בגדוד 71 של עוצבת "ברק", שנפל מפגיעה ישירה של חיזבאללה ליד קיבוץ שתולה ב-22 בדצמבר 2023, נולד גדול. "מעל ארבעה קילו", מספר אביו, גיא ברק. "הוא היה גדול, הוא היה רחב, הוא היה מרשים, הוא היה חזק. וילד שקט".
עמית, בנם של גלית וגיא ברק, נולד בפתח תקווה וגדל בראש העין, הילד האמצעי בין נעם הגדולה ליאיר הקטן. "תמיד אמרתי שזה כיף לגדול עם שני בנים", אומרת נעם. "אם את חושבת שהבנים מגנים עלייך – אז זה היה הפוך". בין נעם ליאיר יש שש שנים, ועמית היה הגשר ביניהם. "לא הייתי מצליחה להגיע ליאיר, אז דרך עמית לפעמים זה היה מגיע. היום אני רואה את עצמי יושבת עם יאיר בסלון ורואה איתו משחקי כדורסל – וכל זה בזכות עמית".
"הכי מצחיק במשפחה"
את הכדורסל גילה עמית בכיתה א', בקבוצה בראש העין, ומאז הוא היה החיים שלו. "הוא הגיע ראשון למגרש ויצא אחרון מהמגרש", אומר אביו. ב-2019 עבר לקבוצות הנוער של מכבי פתח תקווה, הגיע לקבוצת המצטיינים של נבחרת ישראל, ומאמניו תיארו שחקן נשמה וקפטן, שנתן את כל כולו עד השנייה האחרונה.
"והכול בשקט", אומר גיא ברק. "אף אחד לא ידע לאן הוא הגיע, מה הוא השיג. את העוצמה שלו יכלו לראות במגרש – שם הוא שחרר את כל האמוציות שלו".
בגיל 15 עבר קורס מאמנים, ומנער ביישן הפך למאמן אהוב של ילדים בגילאי 9 עד 13 באורנית ובראש העין.
בבית, לעומת זאת, שקט הוא לא היה. "עמית היה הבן אדם הכי מצחיק במשפחה", אומרת נעם. "את יכולה להתחרפן עליו ברמה שבא לך להוריד את כל השערות מהראש, אבל את לא יכולה – הוא מעצבן אותך, ושנייה אחרי זה מצחיק אותך. את לא יכולה לא להרגיש שעמית בבית".
"במבי" עם הכובע
מאביו ירש עמית את האהבה למכוניות. "אני חולה מכוניות, והוא נדבק ממני", אומר אביו גיא. לטיול בר המצווה נסעו השניים לאלפים, "בטיול הזה היו המון שעות של ביחד עם מוזיקה טובה, ואפילו נתתי לו לנהוג קצת באזור שהיה ריק מאנשים".
בגיל 18 עשה עמית קורס נהיגת מרוצים בערד, ומדי שנה יצא עם אביו ואחיו לחופשת סקי. הוא תמיד חבש כובע – בטיולים, עם החברים, ואחר כך גם בצבא. "השיער שלו בלונדיני, והיה יוצא לו מתחת לכובע מצחייה", מספר האב, "אז גלית קראה לו 'במבי', כמו הילד של במבה".
ובלי שאף אחד ידע, מכיתה ז' ועד הגיוס, עמית התנדב בעמותת "קס"ם" בראש העין, שמסייעת למשפחות נזקקות: בכל יום שלישי הגיע לסדר את החנות ולהכין אותה למכירה, ארז חבילות מזון והסיע אותן למשפחות.
"והכול בשקט ובצניעות", אומר אביו. "אף אחד לא ידע שהוא עושה את זה בכלל".
"הכדורסל יחכה לי"
עמית יכול היה להמשיך בקריירה כשחקן כדורסל מצטיין, אבל בחר בשירות קרבי. "הוא אמר: 'הכדורסל יחכה לי'", מספר האב, "והתגייס לשריון".
במשחק האחרון לפני הגיוס נקע את הקרסול, ובכל זאת סירב לדחות את מועד הגיוס. "הוא ידע שזה יעכב אותו בכל כך הרבה מובנים", אומרת נעם.
בדצמבר 2022 התגייס לגדוד 71, ועם הרגל הפצועה הצליח לעבור את המסלול וסיים את מסע הכומתה.
נעם, שגרה באילת, התגייסה שנתיים לפניו, והגיוס שלו רק הידק את הקשר ביניהם. "עמית שירת בשיזפון, והיה מתקשר אליי: 'נעם, אני רעב, אני רוצה שווארמה'. אז את נוסעת בשתיים בלילה ומביאה לבן אדם שווארמה".
"בצבא הוא פתאום השיל מעליו את הקליפה", אומר גיא ברק. "הוא נהיה עמית אחר, קיבל ביטחון. החברים שלו מהשירות, סיפרו לנו שהוא היה אחד הנהגים הכי טובים בגדוד".
"אני נהג, אני במקום הכי בטוח"
ב-7 באוקטובר הגדוד היה באמצע תעסוקה מבצעית, והלוחמים הוקפצו לעוטף. "באחת הפעמים שהוא היה בבית, שאלתי אותו: 'אתה לא מפחד?'", מספר אביו. "הוא אמר לי: 'אל תדאג, אני נהג, ואני במקום הכי בטוח בטנק'".
הגדוד היה אמור להיכנס לעזה, אבל הועבר לגבול לבנון, לאזור מושב שתולה. "באותו זמן על שתולה פחות דיברו, כי כל המוקד היה עזה", אומר גיא. "אבל מתברר שלהיות בהגנה, זה הרבה יותר מאתגר מאשר להיות בהתקפה".
בשתולה, לא היו לטנקים עמדות מוכנות והלוחמים, מספר האב, קיבלו מידע מודיעיני שחיזבאללה צופה עליהם.
ביום רביעי בערב, 20 בדצמבר, התקשר עמית הביתה. סבו, אביו של גיא, נפטר חודשיים קודם לכן, ועמית ביקש את השרשרת שלו. בהמשך השיחה הוא גם סיפר כי אישרו לו לצאת לקורס מפקדי טנקים.
ביום שישי בבוקר, אחרי 48 שעות באותו מקום, נכנס הצוות לעמדות. הלוחמים יצאו מהטנק להכין ארוחת בוקר, ואז נורה לעברם מטח של טילי נ"ט ופצצות מרגמה.
"זה היה יום חורפי, גשום מאוד ועם הרבה ערפל, לא ראו שום דבר", אומר האב. עמית רץ לעבר הטנק, נפגע מפגיעה ישירה ונהרג במקום. לוחם נוסף נפצע קשה ומת מפצעיו בהמשך.
"התקשרתי לאבא שלי באותו רגע", מספרת נעם. "אמרתי לו: 'אבא, אומרים שעמית נהרג, בוא'. והוא בוכה לי בטלפון, ואני חושבת שהוא צוחק, כי את לא רגילה לשמוע או לראות את אבא בוכה".
העוצמה שבשקט
עמית הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בראש העין, והועלה לאחר נפילתו לדרגת סמל. הוא הותיר אחריו את הוריו, גלית וגיא ברק, את אחותו נעם ואת אחיו יאיר.
"רק אחרי שהוא נפל הבנו עד כמה השקט שלו נגע בהמון אנשים", אומר אביו. "איך הוא עזר, איך הוא נתן, איך הוא הנהיג. עמית היה מנהיג שקט".
נעם: "עמית היה שנה בצבא, ועשה כל כך הרבה דברים שאפילו לא ידענו עליהם. אחרי שהוא נהרג, החברים שלו סיפרו לנו איך הוא היה בשירות וגילינו ילד אחר. בעצם לא ילד, אלא גבר. גבר אחר".
בגיל 16 קעקע עמית על זרועו הימנית את המשפט "No pain no gain". אחרי נפילתו קעקע לעצמו אביו את אותו קעקוע, אחד לאחד, ונעם קעקעה את התאריך שבו נפל, "שלא אשכח".
המשפחה הוציאה כדורי סל עם הלוגו של עמית עליהם וכובעים עם המשפט שחרט על זרועו, ובכל שנה, ביום ההולדת שלו, נעם וגלית מחלקות לילדים בבית חולים שניידר מתנות שנתרמו לזכרו.
בחג פורים, עמותת קס"ם שבה עמית התנדב, מחלקת משלוחי מנות עם תמונתו ועם המשפט: "עמית זה חבר. העוצמה שבשקט".
עמית חלם לגור בצפון עם כלב, ולפני שנתיים נעם הביאה הביתה פודלית מסוג טוי וקראה לה לוקה, על שם הצוות שבו שירת אחיה. "אלו דברים קטנים שאולי לאחרים לא נראים כל כך משמעותיים", היא אומרת. "אבל עבורי הם עולם ומלואו, והם עוזרים לי לזכור את מי שהוא היה.
"וכמו שאימא שלי אומרת: 'תמשיכו את הדרך שלו, תהיו אנשים טובים, תמיד תהיו בצד הנותן'. זו הצוואה הלא כתובה של עמית".
עמית עשה ב-19 שנות חייו את מה שאנשים רבים לא מספיקים בחיים שלמים, והותיר חותם של אור שלעולם לא ייכבה.
סמל עמית הוד זיו ז"ל, חיל השריון, נפל בתאריך 22.12.2023, בן 19 בנופלו.
יהי זכרו ברוך.
מתוך ynet, גל הד | לכתבה המלאה ב־ynet